פסק-דין בתיק ע"פ 51986-03-12

השופט אילן איטח

1.                  בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע (השופט אילן סופר; הע"ז 1717-08)  הרשיע את המערערת 1 (להלן - החברה) בביצוע שתי עבירות: האחת, העסקת 18 עובדים זרים, תושבי השטחים, ללא היתר וזאת בניגוד לסעיף 2 (א) ל חוק עובדים זרים, התשנ"א-1991 (להלן - החוק); השניה, באי המצאת מסמכים למפקח  חרף דרישה לעשות כן, וזאת בניגוד להוראת סעיף 6 (א) (1) ו- (ה) לחוק. כמו כן הרשיע בית הדין את המערער 2 (להלן - המנהל) באחריותו לביצוע העבירה הראשונה, וזאת מתוקף היותו נושא משרה - הכל כאמור בסעיף 5 (א) לחוק. בית הדין האזורי גזר על החברה קנס בסך של 540,000 ש"ח ועל המנהל קנס בשיעור 20,000 ש"ח וכן התחייבות להמנע מביצוע העבירות מושא כתב האישום למשך 3 שנים. הערעור מכוון הן לעצם ההרשעה והן לגזר הדין.

אפתח ואציין כי לאחר שנשקלו הטענות ומכלול הראיות שלפנינו הגעתי למסקנות הבאות:

א. דין הערעור בכל הנוגע להרשעת החברה בעבירה הראשונה - העסקת עובדים זרים, להדחות;

ב. דין הערעור בכל הנוגע להרשעת החברה בעבירה השניה - אי המצאת מסמכים, להתקבל;

ג.   בהתאמה, דין ערעור החברה על גזר הדין להתקבל בחלקו.

ד. דין ערעור המנהל על הרשעתו ועל גזר הדין להדחות.

הרשעת החברה בהעסקה שלא כדין

2.                  החברה עוסקת בעבודות בניה. המנהל מנהל את החברה והוא גם הבעלים היחיד שלה.

3.                  ביום 22.10.07 ערכו מפקחים של משרד התעשיה, המסחר והתעסוקה ביקורת באתר הבניה של מלון בעיר אשדוד (להלן - האתר).  היזם של הקמת המלון היא עזרא את לביא חברה לבנייה בע"מ (להלן - היזם). לפי הנטען בכתב האישום, באתר נמצאו 18 עובדים תושבי השטחים שאינם אזרחי ישראל (להלן - העובדים). לפי הנטען, העובדים ביצעו עבודות בניה של מחיצות בלוקים בקומה השניה של המלון. לטענת המדינה החברה היתה מעבידתם של העובדים והיא העסיקה אותם ללא היתר כדין.

4.                  המערערים טוענים כי החברה ביצעה באתר עבודות בניה חלקיות - עבודות בטון, אך לא העסיקה את העובדים. לטענתם העובדים הם עובדים של קבלני משנה אשר פעלו באתר. לטענתם, החברה עסקה ביציקות בטון בקומות העליונות ואילו בקומה השניה, שם נצפו העובדים, עסקו בעבודות גמר שונות שבוצעו באמצעות קבלני משנה.

5.                  קביעת בית הדין האזורי לפיה הוכח כי העובדים אינם תושבי ישראל או אזרחיה וכי העסקתם היתה ללא היתר מעוגנת היטב בראיות. כך גם הקביעה כי העובדים עבדו באתר. למעשה, המחלוקת המרכזית בערעור שלפנינו נוגעת לקביעת בית הדין האזורי כי החברה היא המחזיקה והשולטת באתר. שכן, קביעה זו גוררת את הפעלת החזקה בדבר קיומם של יחסי עובד מעביד בין המחזיק לבין העובדים שנמצאו עובדים באתר .

6.                  בהתאמה, עיקר הערעור לפנינו כוון כנגד קביעת בית הדין האזורי כי החברה היא המחזיקה באתר. לא נמצאה כל עילה להתערב בקביעתו של בית הדין האזורי בענין זה אשר נסמכה על הראיות שלפניו. להלן הטעמים בתמצית:

ראשית, בית הדין האזורי הפנה לשלט גדול שהתנוסס באתר בצורה בולטת ובו מצויין שמה של החברה ומספר הרישום שלה כקבלן. מתחת לשם מצויינים בעלי התפקידים הבאים ושמותיהם: מנהל העבודה, אדריכל, מהנדס, מנהל אינסטלציה ומהנדס חשמל. אין חולק כי מנהל העבודה הוא עובד של החברה. יצויין כי אותו מנהל לא שהה באתר ביום הביקורת וזאת בשל מחלתו.  בית הדין ציין ובצדק כי השלט ותוכנו, ובעיקר - הקישור למנהל העבודה באתר, מקים את החזקה כי החברה היא השולטת והמחזיקה באתר. שנית, במהלך הביקורת הגיע לאתר אחיו של המנהל שמשמש כקניין של החברה (להלן - הקניין). הקניין נחקר באותו מועד ובחקירתו הוא אמר כי החברה בונה את המלון. דהיינו, גרסה ראשונית זו קושרת את החברה לאתר בכללותו. שכן לא נאמר על ידי הקניין כי החברה מבצעת רק פעולה מסויימת באתר. יתרה מזאת, הקניין אשר נחקר במעמד הביקורת טען כי העובדים הם עובדים של קבלן משנה שתפקידו לבנות את השלד. צא ולמד, הקניין הבדיל בין בניית המלון לבין עבודות השלד. גרסה זו של הקניין בזמן אמת סותרת את גרסת המערערים - שהיא גרסה מאוחרת שאינה נתמכת בראיה מסייעת - לפיה הם אלה שבונים את השלד. יצויין כי בבית הדין האזורי השתמש המנהל במונח "עבודות בטון" שעל פני הדברים כוונתם - עבודות שלד, ואכן בדיון לפנינו טען המנהל כי החברה עסקה בעבודות שלד. לא זו אף זו, על אף שהקניין העיד מטעם התביעה נמנעו המערערים מלברר עימו, במסגרת החקירה הנגדית, את פשר דבריו בחקירתו ונמנעו מלהציג לו את הטענה כאילו מקור דבריו היו באי הבנה. להמנעות זו מחיזוק גרסת המערערים באמצעות הקניין יש משמעות ראייתית. שלישית, בית הדין עמד על כך שהמערערים לא הציגו את חוזה ההתקשרות עם היזם, חרף שהמנהל נחקר על כך בחקירתו הנגדית וטען שיוכל להציג את ההסכם. הצגת ההסכם התבקשה שכן ככל שההסכם שבין היזם לבין החברה אכן רק ייחד לחברה ביצוע פעולות מסויימות בלבד באתר ולא את בניית המלון, ניתן היה להציג את ההסכם. המנעות מהצגת ההסכם משמעה, כענין של שכל ישר, כי אילו היה מוצג ההסכם הוא היה פועל לרעת החברה .

לאור האמור, אין מקום לקבל את טענת המערערים כאילו קם ספק סביר ביחס לקביעה של בית הדין האזורי לפיה החברה היתה הקבלן שהחזיק באתר. יש לזכור כי 'ספק סביר' אינו 'ודאות גמורה', ועל נאשם אשר עומד מול ראיות מספיקות להציג קו הגנה ממשי בעל "שורשים" בחומר הראיות . לטענת המערערים, לפיה הם היו רק קבלני השלד באתר ולא מי שבנה את המלון בכללותו אין אחיזה בראיות.

7.                  נוכח קביעה עובדתית זו, הרי שקמה החזקה כי העובדים שהועסקו באתר הם עובדי המחזיק והשולט באתר. המערערים לא המציאו ולו ראיה אחת כדי לנסות ולהפריך את החזקה האמורה. הטענה שנטענה בעת החקירה כאילו העובדים היו עובדי קבלן משנה פלוני ששמו ומספר הטלפון שלו ננקבו - אין בה, בנסיבות הענין, כדי להפריך את החזקה. שכן המערערים לא סיפקו ולו ראיה מוחשית אחת המראה כי יש יתכנות לגרסתם: לא היה כל מענה בעת שהמפקח חייג למספר הטלפון שנטען כי הוא שייך לקבלן; החברה לא המציאה כל הסכם התקשרות, או חשבונית או המחאות המעידות על התקשרות עם קבלן משנה שכזה.

8.                  לאור האמור הגענו לכלל מסקנה כי הרשעת החברה בהעסקתם של העובדים בדין יסודה ודין ערעורה בענין זה להדחות.

הרשעת המנהל באחריות לעבירה של העסקה שלא כדין

9.                  סעיף 5 (א) לחוק קובע: